הסירו ידיכם מאיתנו!

הסירו ידיכם מאיתנו!

זכורים לי היטב הימים – כעשרים שנה אחורנית – בהם עוד היו מתקשרים אלי מהטלוויזיה, ותגובתי האוטומטית הייתה: "רגע, מי מת?". משום, שאם צלצלו אלי מהטלוויזיה, אין זאת אלא כיון שאמן ידוע כלשהו הלך לעולמו. באותן נסיבות מצערות, הייתי מוצא את עצמי, לא אחת, יושב באולפן וממתין לסוף-סופן של החדשות, שאז יואילו העורכים להקצות דקה עד שתיים למשפט-שניים שנידונו מראש לדיבור של לא כלום. ולא אחת קרה, שגם המעט-שבמעט הזה נמנע ממני מחמת התרגשותם של אירועים דחופים יותר ו/או מחמת התארכות עניינים קודמים, וכל שנותר לעורך/עורכת היה להתנצל בפנַי על הטרחתי לשווא.

כשאני נזכר באותם ימים מביכים ברי לי, שהיו אלה ימים של "תור זהב" ביחסי המדיה והאמנות לעומת העידן הנוכחי של כלימה ועלבון, בו אפילו בדל טיפולה הזניח של הטלוויזיה באמנות הוא בגדר סקנדל בלתי נסבל. תודה לאל, כבר שנים שהרחקתי את עצמי ממימי המדמנה האלה, וזאת לאחר שורה ארוכה של התנסויות משפילות, בהן נזכרו עורכי חדשות באמנות אך ורק בנסיבות כדלקמן:
א. יצירת אמנות זויפה.
ב. יצירת אמנות נשדדה.
ג. יצירת אמנות נמכרה בסכום אגדי.
ד. אמן עורר שערורייה.
מטפורית, ניתן לתמצת את עליבות עניינה של התקשורת הישראלית (כן, התקשורת ברובה הגדול, זו המודפסת, הרדיופונית והטלוויזיונית) באמנות, ובאמנות הישראלית בפרט, כעניין שמתחיל ונגמר בסנסציית האוזן החתוכה של ון-גוך. קרי: אם קיצץ לעצמו האמן אוזן (מוטב, אבר-מין) – הוא יזכה לאי אלו שניות של שידור (שם, בקצה הנידח שבנידחים של החדשות). אם לא קיצץ – too bad.

אלא, שלתוך הבערות וההתמכרות לסנסציוני, לזול, לבידורי, לשטוח, להמוני, חלחל לו אסון נוסף, שהוא – היחצ"נים. הנה כי כן, קם לו צייר מדרגה י"ז, יוצר ששום אדם רציני בעולם האמנות לא ייקח אותו ברצינות, משלשל כך וקם כספים לכיסם של יחצ"נית או יחצ"ן, והנה – כפתור ופרח – כמה טלפונים נודניקים לעורכים כאלה או אחרים, הפרחת אי אלה עורבים פורחים ובלוני בדיה, ו-הופ – אותה מדליק את הטלוויזיה ונידון לצפות בחדשות (כן, בסוף, בסוף) ביצירתו המפוקפקת של ה"אמן" הנדון. אין קץ ואין גבול לשטויות האמנותיות המביכות שאנו נידונים להן בטלוויזיה (ולא רק בה) מחמת אותה בערות, אותה "רייטניגיות" ארורה, שמסתירה חוסר עניין בסיסי ואמיתי של העורכים באותו דבר הקרוי אמנות, ולבטח – אמנות ישראלית.

לצערי, תמיד יימצא אותו מומחה – ואיני מזלזל-חלילה במומחיות של אותו מומחה או אותה מומחית – שייאותו לשתף פעולה עם המצלמות והכַּתב או השדרן הבור וקצר-הרוח. הפיתוי גדול והתהילה – מי יעמוד נגדה. ואף על פי כן, ה"סידור" הזה מאפשר את התנהלות החרפה, שעה שאתה פשוט מתפלץ מול המרקע ופיך ממלמל בייאוש: "עוצו עצה ותוּפַר!".

אכן, בין עולם האמנות לבין התקשורת, ברובה הכמעט מוחלט, שורר נתק גמור, המותיר את שדה התקשורת מופקר לחוסר אחריות מגוחכת של העורכים. ואין דין ואין דיין. ניחא, תוכניות ה"תרבות", שרואות באמנות החזותית מין טרדה מציקה שמוטב להתעלם ממנה, ובליבראליות המתחסדת שלהן (כביכול, בשם אנטי-אליטיזם, בראוו!) יעסקו בהרחבה בכדורגל, ברכילות על זמרים וזמרות, מעט קולנוע, שמץ הצגת יאטרון – ובזאת יכתירו את עצמם כדוברי התרבות. אך, מה נלין, כאשר אפילו במוספי הספרות שוררת הפקרות בתחום הכתיבה על אמנות. ואפילו "ערוץ המוזיקה" הולך והופך לרשת ג'. מי מאנשי התרבות הרציניים בכלל טורח לצפות או להאזין ל"תוכניות התרבות" הללו (וכמובן, גם לתוך אלו ישתרבבו הפיקציות של היחצ"נים). ומי בכלל עוד מצפה מהתקשורת הישראלית לדיון רציני בסוגיות אמנותיות-עיוניות ואפילו לדיווח ענייני – סוקר או ביקורתי – מהשטח. שהרי קהילת שוחרי האמנות הישראלית הפכה למיעוט מוקצה מחמת מיאוס בתקשורת הישראלית. "אתם לא מעניינים את הציבור", יסבירו לכם. נכון, אתם צודקים.

אז, בסדר, כבר התרגלנו לכך שרוב האמנות הישראלית מדירה ידיה ורגליה מהאמנות. גם פחות או יותר הִסכַּנוּ לרמת הדיווח הירוד והרדוד של הכַּתבות והכּתבים לענייני אמנות (למרות סכנתם לבריאות הציבור). ואולם, אנא, עשו עמנו חסד אחרון – אתם, שם, בהנהלות המדיה בין ירושלים לתל אביב – בחייכם, חסכו מאיתנו את הביזיונות של ה"אייטמים" בנושאי האמנות הישראלית. לכו לשלום, התענגו לכם על ההבלים, המשיכו לטבול במימי האפסיים של הבידורים והשעשועים, ורק – בבקשה – הסירו ידיכם מהאמנות הישראלית!

ועד שתוסרנה הידיים, לא נותר לאמני ישראל אלא לקצץ את אוזניהם.